מאז הקמתה ישראל נהנתה ממעמד מיוחד ונדיר בארה"ב, ללא קשר לזהות המפלגתית של הנשיא. נוטים לייחס זאת לרצונם של נשיאים, לזכות בתמיכת המצביע היהודי.
מסמוך לאחר הקמתה, ארצות הברית סיפקה לישראל סיוע כלכלי. בשנות החמישים והמחצית הראשונה של שנות השישים בעיקר אספקת עודפי מזון וציוד, ומסוף שנות השישים נוסף סיוע ביטחוני. הסיוע התעצם לאור המשבר הכלכלי של 1984 ועצירת פרוייקט הלביא, כך הגיע הסכום הכולל של הסיוע מקום המדינה ועד 2020 לכדי 142 מיליארד דולר.
זכורה לטובה הבדיחה על לוי אשכול שנחרד מדיווח על פגיעת הבצורת בגידולי החיטה, אך נרגע שהבין שהדיווח נוגע לבצורת בארץ ולא בארה"ב. ישראל דורגה לאחרונה כאחת מעשר הכלכלות החזקות בעולם, כך שלא בכדי ישראל וויתרה על הסיוע האזרחי שחדל בשנת 2008 ומאז נהנית מסיוע ביטחוני גדל והולך.
במרץ 2015 תקף נתניהו בקונגרס את הסכם הגרעין עם איראן. נאום שנתפש כהתגרות בנשיא אובמה, אשר גמל לו כעבור שנה, בפגיעה במהות הסיוע הביטחוני, עת נחתם מזכר הבנות לסיוע הביטחוני לישראל לעשור 2019-28. הסיוע גדל להיקף שיא, אך במזכר נקבעו כללים נוקשים ששינו את כללי המשחק.
לא אחת ארה"ב הסיתה את מבטה הצידה, והתעלמה מסטיות של מדינת ישראל ממדיניותה והאינטרסים שלה, בהם בניית יכולת הגרעין שקיימת לכאורה לישראל, ההתנחלויות והמשך הכיבוש בשטחי יש"ע, התנגדות להסכם הגרעין עם איראן, התעלמות מבקשות אוקראינה למערכות הגנה כנגד טילים ועוד.
אנו נוטים להתייחס לאמריקאים כאנשים תמימים וקלים ל"סיבון". האמריקאים אמנם רהוטים, מנומסים ושלווים, אך מתחת למעטה החביב מסתתרים בעצם שודדים בחליפות. הם אינם סולחים ואינם שוכחים התגרויות בהם. אחת שנגרם להם עוול, הם ימצאו את המועד המתאים ביותר עבורם לתקוף חזרה, בצורה נחרצת וכואבת.
אך לא אחת, עמדה ארה"ב על שלה וברמזים עדינים, יותר ופחות, הנחתה את ישראל כיצד ליישר קו. בין ארועים אלה נסקור את הלחץ לנסיגה מסיני בשנים 1956 ו- 1977, גרירת ישראל לתהליך השלום בוועידת מדריד ב־1991, שבה השתתפו לראשונה גם נציגים פלסטינים, הפגיעה בסיוע הביטחוני בעקבות נאום נתניהו המתריס בפני הקונגרס בשנת 2015 ועוד.
כאשר ישראל הגדישה את הסאה, ארה"ב הגיבה בתקיפות על מהלכים שלא נשאו חן בעינייה. כך ארה"ב הביאה לפרישת תא"ל אביאם סלע מתפקיד מפקד תל-נוף לאור מעורבותו בפרשת פולארד ולהתפטרות עמוס ירון מתפקיד מנכ"ל משרד הבטחון, בעקבות אישורו למכירת נשק לסין בניגוד למדיניות ארה"ב. אירוע זה לווה ברובד חקיקה בלחץ אמריקאי, שהביא להקמת אגף הפיקוח על היצוא הביטחוני וכעבור כמה שנים להקמת ועדה לניטור השקעות זרות שמהותה מניעת גישה סינית לתשתיות קריטיות בישראל, מחשש אמריקאי שהסינים ינצלו את הפרצה הישראלית בכדי להשיג טכנולוגיות מערביות שנמנעות מהם בדלת הראשית.
בעבר, הדמוקרטים תמכו בישראל למרות התגרויותינו והרפובליקאים היו הריאליסטים, שניהלו מדיניות חוץ על פי שיקולים של מאזן הכוחות בין המעצמות, ולא היססו ללחוץ על ישראל כשחשו שזה נדרש. כיום מפת התמיכה בישראל הפוכה: הרפובליקאים מעניקים לה גיבוי שהגיע לשיאו בימי טראמפ, עם הנסיגה מהסכם הגרעין והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, כשלעומתם,
בקרב הדמוקרטים נשמעים קולות ביקורתיים יותר ויותר על הכיבוש וההתנחלויות, שמגיעים באגף השמאלי של המפלגה גם לקריאות לצמצום הסיוע הצבאי לישראל.
ג'ו ביידן, שכונה על ידי טראמפ כג'ו הישנוני, מתגלה כעת, שנתיים לתוך כהונתו, כטייגריס חד מחשבה ופחות כדובי ישנוני. הוא מחולל מהפך חברתי כלכלי שלא היה כדוגמתו משנות השלושים, עומד בחזית המאבק בתוקפנות הצבאית הרוסית באוקראינה ובתוקפנות הכלכלית מדינית הסינית.
ביידן לא היסס להתעמת עם שותפיו הקרובים, האיחוד האירופי ובריטניה, בהזרמת מענקים נדיבים לחברות שיחזירו לארה"ב ייצור שבבים והטבות מס לחברות הפועלות להפחית את פליטות הפחמן שלהן, בתנאי שישקיעו במפעלים בארה"ב. קרוב לוודאי האלה נוגדות את כללי ה–WTO אך נראה שזה לא מרתיע את ביידן.
לאור הרכב הממשלה החדשה בישראל, אלוף בן[1], מעריך כי נתניהו ניצב בפני אתגר לא פשוט ביחסים עם וושינגטון. ממשלתו נשענת על מפלגות גזעניות, אנטי דמוקרטיות, המטיפות לסיפוח השטחים, לטרנספר ודיכוי לפלסטינים בגדה ובישראל, ולריסוק מערכת המשפט, זכויות האזרח, חופש הדת וחופש הביטוי, זכויות הלהט"ב והשוויון לנשים – כלומר לכל מה שעומד בניגוד מוחלט לתפישת העולם של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, המייצגת את הצד הליברלי והפרוגרסיבי בציבור האמריקאי.
האם נראה מעבר לאוקיאנוס את ג'ו הישנוני המכיל את ההתפרעות של ישראל או את ג'ו הטיגריס, שיפעיל מנופים ליישר את ישראל עם האינטרסים והערכים האמריקאיים.
